אחת ליום צריך להכנע

למיוזלטר בוואצאפ (הודעה אחת בשבוע)

לפני כמה ימים נחתתי בניו יורק.

גרתי בארצות הברית 15 שנה — שנתיים למדתי בברקלי בבוסטון, ושאר הזמן במנהטן.

מה שהחזיר אותי לארץ, די בטעות, הייתה הקורונה. הגעתי לביקור קצר בתל אביב, אבל בגלל שהמגפה התפשטה בארצות הברית — נסגרו השמיים, התבטלו הטיסות, ולא הצלחתי לחזור לברוקלין.

במקביל התפתחו לי חיים בארץ. נכנסתי לזוגיות, קיבלתי אחלה פרויקטים, ורציתי להשאר.

בשנה־שנתיים האחרונות בארץ ניסיתי להפוך למישהו מקורקע.

אחרי שנים שהייתי פיטר־פן, הבנתי שעכשיו הגיע הזמן להיות סימבה — לחזור הביתה ״מהטיול הגדול״, לעמוד על הצוק, ולשאוג: אהלן חבר׳ה — אני פה. אני לא הולך לשום מקום.

אלמנט האוויר חזק בי. סורי להשמע היפי אבל מה לעשות.  אני בן מזל דלי, לא יודע אם זה קשור, אבל זה מזל אוויר, וואלה אני מזדהה עם האוויר. האוויר מלך בתכלס.

אי אפשר לתפוס אותו. הוא בכל מקום. הוא בלתי נראה, אבל הכי חיוני. הוא לא מבקש דבר. אבל תמיד נוכח. תנסו לדבר איתו וזה כמו לדבר אל אוויר. אבל שנייה בלעדיו ואתם מתים. יכול להזדהות.

אבל לאחרונה התחשק לי לחקור גם את אלמנט האדמה. להפוך למשהו יותר מקורקע. עברתי לגור בבית עם גינה בפרדס חנה, להשקות עצים, להאכיל חתולים. למדתי לתלות מדפים, לנסר, קניתי רכב של אנשים עם לוז, וניסיתי לסגל לעצמי תכונות של אדם מקורקע.

ומה אני אגיד —זה היה חמוד והכל, אבל אחי זה לא מתאיםםםםםם. חרדות. כמה ברצינות אפשר לקחת את החיים, מה זה?

אני רק אסייג ואציין שכל זה קורה גם בזמן שיש מלחמה שכבר דופקת לנו את המוח שלוש שנים. היא מערערת הכל —ובמיוחד את התחושה של קרקוע. זה לא התקופה האידיאלית להתקרקע (או שכן??) בדמיון שלי זה כמו שיש גרגרי חול על השולחן, ושנותנים מכה —והם כולם מתפזרים. אז ברגע שנופלים טילים, כל הקרקע רועדת, תרתי משמע. כולם זזים ממקום למקום. אז ברור שזה גם משפיע על ההתקרקעות שלי. קאט ל- ינואר 2026 אני בריטריט באפסטייט ניו-יורק אחרי נסיונות ארוכים להפוך לסלע והלב שוב נפתח החרדות נרגעות הייתי 6 שבועות בשתיקה, הרגשתי את התודעה יוצאת מהמקפיא.

סיימתי את הריטריט עם מלא רעיונות ותכנונים, עם מוטיבציה ואופטימיות — וחזרתי לארץ עם וויבים רעננים של פרסומות למנטוס.

ואז — יומיים אחרי — התחילה המלחמה האחרונה עם איראן. יצא שעם כל המוטיבציה שלי ישבתי 40 יום במקלט, רק כדי לראות אותה לאט לאט דועכת.

ואז הבנתי שהקונפליקט שלי בין אוויר לאדמה הוא יותר עמוק.

מצד אחד —אי אפשר כל פעם שקשה לקום ולעזוב. אני באמת מאמין שההתפתחות האמיתית קורית כשנשארים.

קשה? תישאר. מפחיד? תישאר. כואב? תישאר.

כי אם כל הזמן מתחמקים ועוברים ממקום למקום, אז אין התמודדות — ואין שינוי.

וזה נכון לגבי הכל: קריירה, יחסים, והתפתחות אישית.

מצד שני —חלאס.

אי אפשר בכוח.

יש גם מקום להרפתקנות, ליציאה אל הלא נודע, לסקרנות.

לפעמים זה משהו שהנפש מבקשת, לא כי היא רוצה לברוח אלא כי היא יודעת משהו שהשכל לא יכול לדעת.

וזה מעניין אני רואה תכונה מסויימת בי - ושואל מה השיעור פה? לקבל את התכונה הזו, או לפעול לשנות אותה?

אם אני אוורירי - האם לקבל את זה או לפעול כדי לשנות את זה?

אם אני איטי האם אני צריך לקבל את זה או האם לפעול כדי לשנות את זה.

אם אני לא טוב בלהגיד דברים בצורה החלטית האם אני צריך לקבל את זה או האם אני צריך לעבוד על עצמי כדי לשנות את זה.

מה התשובה?

אי אפשר לדעת. פשוט אי אפשר השכל שלנו לא יודע כלום בתכלס זה פעם ככה ופעם ככה וזה גם וגם ולכן בכל יום אני יורד על ברכי עוצם את העיניים ונכנע

זה מה שאני יודע.

אחת ליום צריך להכנע יופי.

אוטוטו נפתחת קבוצה נוספת של תודעת חופש, אם בא לכם להפגש איתי אחת לשבוע, להכנס איתי למעדבת יצירה, לחקור ביחד את התהליך, לקדם רעיונות, ולקבל ממני תמיכה ולווי אתם ממש מוזמנים לקרוא פרטים פה - אני ממש אשמח שתצטרפו www.danielkoren.com

לחיי האוויר

דניאל